תקציר המאמר

סקירה שיטתית שבחנה 12 מחקרים העוסקים בזיהוי PDA במטרה להעריך את איכות הראיות ואת

הכלים והשיטות המשמשים לזיהויו.

הסקירה מצאה חוסר אחידות משמעותי בין המחקרים: הזיהוי התבסס בדרכים שונות על דיווחי

הורים או דיווח עצמי, EDA-Q ופריטים מתוך DISCO ובחלק גדול מהמחקרים נעשה שימוש

במדגמים המבוססים על בחירה עצמית של המשתתפים. המחברים העריכו את המחקרים שנכללו

כבעלי סיכון גבוה להטיה מתודולוגית.

המחברים מעלים חשש ל״היגיון מעגלי״ בחלק מבסיס המחקר: מאפיינים המשמשים להגדרת PDA

משמשים גם לבניית כלי הזיהוי ולבחירת המשתתפים, ולאחר מכן אותם מאפיינים עשויים לשמש

כתמיכה בקיומו של PDA . בנוסף, הם מצביעים על חוסר אחידות בשימוש ב־EDA-Q וב־ DISCO

ועל היעדר מדד חיצוני מוסכם שבאמצעותו ניתן לבחון את תוקף הזיהוי.

במרבית המחקרים נמצא קשר בין PDA לאוטיזם, אך נמצאה גם חפיפה עם מצבים נוספים,

והמחברים סבורים שהמחקר הקיים עדיין אינו מאפשר לקבוע בביטחון האם PDA מהווה ישות

אבחונית מובחנת או מה ייחודי לו ביחס למאפיינים ומצבים אחרים.

הם מדגישים את הצורך במחקר מתודולוגי חזק ועצמאי יותר, לצד שילוב החוויה הסובייקטיבית של

אנשים המזדהים עם PDA.