האם הילד שלי פדאר?

​

 

 

​
 

 

​

 

​האם אתם מרגישים שהילד שלכם נכנס שוב ושוב למצבים של מאבק, בריחה, קיפאון או קריסה - סביב דברים שנראים לכם פשוטים, יומיומיים ולא פעם אפילו נעימים? 

 

האם זה קורה באחת מהפעולות הבאות: 
 

• הליכה למקומות: כולל מקומות לא מוכרים, מקומות שילדים הולכים אליהם (כמו בית ספר), כאלה שהוא מכיר (כמו משפחה או חברים), ואפילו כאלה שהוא אוהב (כמו חוגים, טיולים ופעילויות מיוחדות)?

• היענות לבקשות פשוטות: לנעול נעליים, לפנות כלים מהשולחן, להתלבש, לצחצח שיניים או להתקלח?

• התחלה או סיום של פעולות: ארוחה, מסך, יציאה מהבית, חזרה הביתה או מעבר מפעילות אחת לאחרת?

• מפגש עם חוסר הצלחה: קושי, הפסד, אשמה או ביקורת? 

​

האם לצד או במקום הקושי להיענות לכללים, יש: 
 

• רגישות להפרה של כללים על ידי אחרים: חוסר הוגנות, הפרעה בכיתה, ילד שלא עומד בתור, אח שמקבל "יותר ממנו"?

• התנהגות שמכתיבה כללים: נטייה "להלשין", לתקן אחרים, להתערב במה שלא קשור אליו, או לייחס לעצמו נזיפה שהופנתה למישהו אחר?
  רגישות כללית מוגברת: לאנשים, מצבים ותחושות.

 

האם ניסיונות שלכם לגרום לו "להתמודד" מובילים לתגובות כמו:
 

• לחימה (Fight): צעקות, קללות, זריקת חפצים.

• קיפאון (Freeze): קפיאה במקום, חוסר תגובה או התעלמות מוחלטת.

• בריחה (Flight): בריחה מהמקום, הסתגרות בחדר או מעבר מהיר למסך.

• הומור:  צחוק לא מותאם, ליצנות, דיבור שטותי או שינוי נושא דווקא ברגע שבו מנסים לדבר ברצינות.

• הסוואה: תירוצים, סיפורים או שקרים ברורים שנראים כאילו אין בהם שום היגיון.

• קריסה גופנית: עייפות פתאומית, חוסר יכולת לזוז, הירדמות או עילפון.

• ריצוי: ביצוע מהיר של הפעולה – מתוך חרדה גדולה, לחץ עצום סביב הביצוע, קריסה מוחלטת לאחר מכן, או אמירות קשות של הילד כלפי עצמו כמו "אני אפס", "כולם שונאים אותי".
   

האם שאלתם את עצמכם:
 

• למה הילד שלכם נראה כאילו הוא מציק לאחים או לחברים ללא סיבה? 

• למה הוא נוטה למה שמכונה בטעות "התקפי זעם"?

• למה הוא מתנהג בבית הספר "כמו מלאך" אבל חוזר הביתה ומתפרק, מתפרץ או מתנהג בתוקפנות שלא ברור מאיפה הגיעה?

• למה הוא הפסיק ללכת לבית הספר, ניתק קשרים חברתיים, מסתגר בחדר עם המסך, הופך יום ולילה, מתקשה לאכול, להתקלח או לצאת מהחדר?

• למה הוא חוצפן, פרזיט, אגואיסט, עצלן או כפוי טובה? הורס את הבית?

האם בעבר:

​

• הוא אובחן באחת או יותר מהאבחנות הבאות: אוטיזם, ADHD, ODD, OCD, אילמות סלקטיבית, חרדה, דיכאון, מחוננות או רגישות חושית גבוהה?

• האם שנים רבות בחיפוש אחרי השאלה "למה הילד שלי ככה" בלי שום תשובה?

• האם כל הדרכות ההורים, הטיפולים והתרופות לא הועילו עד כה? האם תייגו אתכם כהורים שלא שמים מספיק גבולות ושאינם סמכותיים מספיק?

• האם אתם כהורים ניסיתם להציב גבול בכל דרך אפשרית, ופגשתם החמרה במצב? האם הרגשתם חוסר אונים?

• האם הרגשתם שדברים שניסיתם עם הילדים האחרים פשוט לא עובדים עם הילד הזה?
   

אם נשארתם עד כאן, גם אם רק חלק מהסעיפים דיברו אליכם - אנחנו מזמינים אתכם להמשיך ולקרוא. אולי תגלו דרך חדשה להבין את מה שקורה מאחורי התנהגויות שנראו עד עכשיו בלתי ברורות, קיצוניות או "לא הגיוניות". אולי תוכלו לגלות מה יכול לאפשר לילד לקחת חלק בעולם שסביבו מבלי לקרוס, וכיצד ניתן לשנות את הסביבה והיחסים באופן שישיב את הביטחון לילד ולכם, ויביא מרפא לקשר ביניכם.

 

​

​​

​​

 

​​
 

​​​​

 

מה זה פדא?

​

​

ההתפתחות ההיסטורית של המושג
 

את המושג פדא טבעה לראשונה הפסיכולוגית הבריטית אליזבת ניוסון (Elizabeth Newson), שחקרה את הפרופיל החל משנות השמונים של המאה שעברה, ופרסמה את המאמר המכונן בנושא בשנת 2003 [1]. היא השתמשה בו כדי לתאר התנהגויות מובחנות של אוטיסטים, שהיו קשורות במה שהיא פירשה כהתנגדות למילוי דרישות. היא זיהתה מגוון דרכים להימנעות, ביניהן משחק תפקידים, מניפולציות חברתיות, ובעיקר - צורך חריף בשליטה. זהו המקור לשם: Pathological Demand Avoidance  - התנגדות פתולוגית לדרישות.
 

בהמשך, הקהילה האוטיסטית ביקשה להשמיע קול שאינו רואה בהתנהגויות האלה פתולוגיה או מחלה, אלא מכיר בצורך האנושי הבסיסי באוטונומיה. אותם ראשי התיבות שימשו להבעת הרעיון המשחרר הזה: Pervasive Drive for Autonomy  - דחף נרחב לאוטונומיה.

בהמשך, הוסיפו לצורך באוטונומיה גם את הצורך בשוויוניות. את ההתנגדות ה"פתולוגית" או את ה"דחף הנרחב" הוסברו כהפעלה אוטומטית של מערכת העצבים הסימפטטית – "המוח השורד" – כאשר פדארים חשים איום על תחושת האוטונומיה או השוויוניות שלהם בסיטואציה. 

מנקודת מבט חיצונית, תגובה זו עשויה להיראות כהתנגדות, אך למעשה היא ביטוי של מערכת עצבים שמנסה להגן על עצמה.

 

על אף שהמושג פדא נטבע לפני כארבעים שנה, המחקר סביבו צובר תאוצה רק בשנים האחרונות, וגם כיום הוא מצומצם ומתפתח בעיקר בבריטניה. אין עדיין קונצנזוס ברור באשר למנגנונים העומדים בבסיס התופעה.

​

נכון להיום מקובל לחשוב על פדא כמצב הנמצא בצומת שבין שני מרכיבים מרכזיים:

 

1. מערכת עצבים הנמצאת בדריכות גבוהה לאיום, ומגיבה אליו בתגובות הישרדותיות - חלקן מסוג פעיל (מאבק, בריחה, בכי, המצאת שקרים, שימוש בהומור), חלקן מסוג סביל (עילפון, קיפאון, ריצוי).
   תגובות אלו הן אוטומטיות ואינן תוצאה של בחירה מודעת, אלא של מערכת עצבים המגיבה לאיום נתפס. על פי השיח המקצועי כיום בארץ ובעולם, פדארים מאופיינים במערכת עצבים שעשויה להגיב למגוון גורמי דחק. בין גורמי הדחק הללו נמנים מצבים הנחווים כדרישות, כפגיעה נתפסת באוטונומיה ואי ודאות. 

2. רגישות מולדת של מערכת העצבים למצוקה - רגישות זו ניכרת כבר בינקות ובילדות, ומתבטאת בתגובות עוצמתיות למצבים שנחווים כאיום או כעומס רגשי. חשוב לציין שמדובר בהשערה מחקרית מתפתחת ולא בקביעה חד-משמעית.

 

אנו ב-PDA ישראל נשענים על שילוב של מחקרים עדכניים, ידע מקצועי ועמותות בינלאומיות, לצד עדויות של ילדים ומבוגרים פדארים המתארים את החוויה שלהם. שילוב זה בין ידע מחקרי לבין ידע מניסיון חי מאפשר תמונה רחבה ומדויקת יותר של התופעה.