פיתוח זהות עצמית בריאה הוא תהליך מרכזי בילדות ובגיל ההתבגרות, משום שהוא מאפשר לילד או למתבגר להבין מי הוא, מה הוא מרגיש, מה חשוב לו ואיך הוא רוצה לפעול בעולם. זהו הבסיס לביטחון עצמי, ליצור קשרים משמעותיים ולחוות תחושת שייכות. אצל ילדים ופדארים שחווים את העולם כמאיים או לא צפוי, גיבוש זהות הופך למורכב במיוחד, משום שהיכולת לשאול שאלות פנימיות ולחקור את העצמי תלויה במערכת עצבים שמרגישה בטוחה ומווסתת.

​

פדארים חיים לעיתים קרובות במצב של עוררות עצבית גבוהה ומתמשכת, שבו מערכת העצבים מכוונת להישרדות. במצב כזה כמעט ואין פניות ללמידה רגשית, לחשיבה פנימית או לבניית זהות. נוסף על כך, רבים מחזיקים חוויה מתמשכת של להיות לא מובנים. לכן הצעד הראשון והחשוב ביותר הוא יצירת סביבה שנתפשת על ידי מערכת העצבים שלהם כבטוחה וכמו כן- שמאמינה להם. כאשר הסביבה הופכת לפחות מאיימת, פחות דורשנית ויותר צפויה ומקבלת, מתאפשר מעבר הדרגתי ממצב הישרדותי למצב של חקירה פנימית, תהליך שהוא לב לבה של בניית זהות בריאה.

​

אחד המרכיבים המרכזיים ביצירת תחושת ביטחון הוא פיתוח קשר של אמון בין הילד או המתבגר לבין המבוגר המשמעותי בחייו.

הכוונה בקשר היא קבלה של הילד איך שהוא, ללא נסיון לשנות אותו, ובאופן שאותו הוא יכול לשאת מבלי להרגיש בסכנה. קשר כזה מאפשר למערכת העצבים להירגע ולהפחית את תחושת האיום. מתוך הרגיעה הזו מתאפשרת פתיחות, שיתוף בחוויות, הקשבה במקום ביקורת וגמישות. הילד מרגיש שמבינים אותו, שמקבלים אותו כפי שהוא ושיש מקום לחוויה הפנימית שלו. כל אלה תורמים לבניית תחושת עצמי יציבה. האמון נבנה גם דרך מתן אוטונומיה - אפשרות לבחור, להשפיע ולהרגיש שליטה על חייו. זה מפחית איום ומחזק ביטחון. חשוב לזכור שהאמון אינו נבנה ביום אחד, אלא בתהליך מתמשך.

​

חלק משמעותי נוסף בתהליך הוא שיח פתוח על שונות נוירולוגית ועל זהות אוטיסטית.

מחקרים מראים שצעירים שמפתחים הבנה חיובית של הזהות האוטיסטית שלהם מגיעים לבגרות עם דימוי עצמי גבוה יותר ורווחה נפשית טובה יותר. באופן אידיאלי, הילד ייחשף למידע על אוטיזם כבר בתחילת תהליך האבחון, בהדרגה ובתמיכה של מבוגר משמעותי בחייו. (הערה: העקרון הוא אותו עקרון גם במידה והילד לא אוטיסט, עוד לא מאובחן או שיש לו אבחנה אחרת כמו ADHD או מחוננות). ילדים שלא מקבלים מידע על האבחנה שלהם נוטים לפתח תפיסה שלילית על עצמם, ולכן חשוב לא להשאיר אותם בחוסר ודאות. רגשות המבוגר משפיעים על הילד באופן ישיר; אם ההורה חרד או מתוח, הילד יחוש זאת. לכן חשוב שהמבוגר המוביל יהיה רגוע, חיובי, לתת זמן עיבוד ולדבר על אוטיזם בצורה מעצימה שמעניקה לילד תחושת ערך ושייכות. בשיחה עצמה חשוב להדגיש שלכל אדם יש חוזקות, ייחודיות ותחומי עניין ולא רק אתגרים, וששונות בין אנשים היא חלק טבעי מהמגוון האנושי. אפשר לשתף את הילד בספרים שמציגים זהות אוטיסטית חיובית, או לתת דוגמאות מעולמות התוכן שלו, כמו שחקני כדורגל, יוצרים או דמויות מוערכות אחרות עם שונות נוירולוגית. 

​

לצד כל מה שנאמר קודם, חשוב לזכור שיהיו פדארים שלא ירצו לאמץ תווית, שלא ירגישו בשלים לשיחה על זהות, או שיחוו את עצם השיח כמאיים. לכן הגישה חייבת להיות רגישה במיוחד, קשובה ומותאמת לקצב של הילד. אם מופיעה התנגדות, זו אינדיקציה ברורה לכך שהילד עדיין לא מוכן, או שהוא זקוק ליותר זמן כדי לעבד את הדברים, או זקוק לאוטונומיה על מנת להגיע לרגע הזה בכוחות עצמו. גם במצבים כאלה אפשר להמשיך לתמוך בו בעדינות, דרך הארה הדרגתית של החוזקות שלו, מבלי להיכנס ישירות לשיחה על זהות. לדוגמה, ניתן לדבר על התכונות שלו: אתה ילד שצריך להרגיש בשליטה על מצבים שונים, אתה ילד שחשוב לו שיקשיבו לדעתו. בנוסף, מומלץ להמשיך בשיח על השונות הנוירולוגית ועל הלגיטימיות לחוות את העולם באופן שונה זה מזה. כך אנחנו שומרים על תחושת הביטחון שלו, ומאפשרים לתהליך להתפתח באופן טבעי, בקצב שמתאים לו.

​

כאשר כן מתעורר מרחב לשיחה על זהות, חשוב לזכור שהיא אינה מתרחשת בשיחה אחת, אלא נבנית לאורך זמן. אצל פדארים במיוחד, שיחות משמעותיות מתפתחות מתוך רגעים קטנים של פתיחות ולא מתוך ניסיון ליזום שיחה גדולה ומרוכזת. אפשר להציע מידע קצר, לענות לשאלה כשהיא עולה, או להתייחס בעדינות לחוויה שהילד מביא, ולהניח לשיחה להתפתח בקצב שלו. לעיתים יעברו שבועות או חודשים בין רגעי הסקרנות, וזה טבעי. כשהמידע מגיע במנות קטנות, מתוך תחושת ביטחון ולא מתוך לחץ להבין הכול עכשיו, נוצר מרחב שבו הילד יכול לבנות לעצמו הבנה פנימית ואותנטית של מי שהוא.

 

שיחה על המנגנון של מערכת העצבים והתגובות שלה

​

חשוב שהשיחה על מערכת העצבים תהיה נפרדת מהשיחה על זהות. בשיחה הזו אנחנו דווקא מאפשרים מקום לשפה שלילית מצד הילד, משום שהיא משקפת לעיתים את מה באמת מרגיש ברגעים של הצפה או תגובה אוטומטית. הורים לעיתים נבהלים כשהילד נותן לתגובת האיום שלו שם שלילי כמו “ארס” או “אש”, אך חשוב להבין שזה טבעי: זהו החלק בתוכו שהוא מתקשה לאהוב, והיכולת לבטא זאת היא צעד משמעותי בהבנה עצמית. לכולנו יש רגעים שבהם מערכת העצבים מגיבה בצורה אוטומטית, ותגובות כמו הילחם–ברח, קיפאון או ריצוי הן תגובות הישרדות פיזיולוגיות של הגוף למצבי

איום, לא חלק מהזהות של הילד.

​

אצל פדארים לא תמיד רואים מבחוץ מתי הם חווים או תופסים משהו כאיום, ולכן מתן שם לתגובה מאפשר להם לבטא תסכול כלפי מה שמרגיש להם כמשהו שמשתלט על הגוף. שיחה על מנגנון מערכת העצבים נותנת לילד שפה להבין את מה שהוא חווה, מפחיתה אשמה ובושה, ומעניקה תוקף לחוויותיו. כשהוא מבין שהתגובות שלו הן פיזיולוגיות ולא בחירה או “התנהגות רעה”, מתאפשרת קבלה עצמית גדולה יותר, ונוצר בסיס ליכולת להסביר לאחרים מה הוא צריך כדי להרגיש בטוח.

​

כדאי להימנע ממצב שבו הילד תופס את עצמו דרך עדשה אחת בלבד - בין אם דרך הקשיים ובין אם דרך החוזקות. זהות בריאה מתפתחת מתוך ראייה רחבה ומורכבת של העצמי, שמאפשרת מקום לכל החלקים שלו. תגובות מערכת העצבים הן חלק טבעי מהחוויה האנושית והאוטיסטית, אך הן אינן מגדירות את הילד או את זהותו. הן רק משקפות את הדרך שבה הגוף שלו מנסה לשמור עליו.

התפקיד של ההורה אינו לעצב עבור הילד זהות או להוביל אותו למסקנה מסוימת, אלא ליצור תנאים שמאפשרים לזהות שלו לצמוח מבפנים. זהות אמיתית מתפתחת מתוך תחושת ביטחון, שייכות ואוטונומיה, לא מתוך הסבר חיצוני או ניסיון לשכנע. כאשר הילד מרגיש שיש לו מרחב בטוח להיות מי שהוא, לשאול שאלות בקצב שלו ולבחור מה מתאים לו, מתאפשרת התפתחות של זהות פנימית יציבה ואותנטית.

​

מרכיב חשוב נוסף ומשמעותי בבניית זהות הוא חיבור לקבוצת שווים:

​

כאשר הילד משתתף בפעילויות הקשורות לתחום עניין או תחביב אהוב, הוא מגלה מה עושה לו טוב, במה הוא טוב והיכן הוא מרגיש שייך. מפגש עם בני נוער אוטיסטים אחרים יכול להיות משמעותי במיוחד. הוא מפיג בדידות, מאפשר שיתוף בחוויות, מעמיק את ההבנה של הילד את עצמו ומחזק תחושת שייכות. יש כוח רב בזהות משותפת, וקהילה אוטיסטית יכולה להיות מקור תמיכה שמפחית חרדה ומשפר רווחה. כפי שנאמר לעיל, יתכן והנער לא ירצה חיבור מכוון לקהילות אוטיסטיות. גם במקרים כאלה, ניתן למצוא קבוצות שווים דרך תחומי העניין שלהם.

​

בסופו של דבר, כדי לעזור לפדארים לבנות זהות עצמית חיובית ובריאה, עלינו ליצור עבורם סביבה בטוחה ומפחיתת דרישות, לבנות קשר אמון יציב ומתמשך, לדבר על שונות וזהות אוטיסטית בצורה חיובית ומעצימה, לתת להם שפה להבין את עצמם ולחבר אותם לקבוצת שווים ולקהילה תומכת. מתוך ביטחון, קבלה ושייכות הזהות שלהם יכולה לצמוח.

 

מקורות:

 

Self-identity for your autistic teen | Raising Children Network

National Autistic Society: Helping young people to understand their autistic identity

Casey Ehrlich. At peace Parents Podcast  Episode.99