הצבת גבולות אצל פדארים
נושא הגבולות הוא אחד הנושאים המורכבים בהורות לפדארים, משום שהוא דורש מאיתנו לחשוב אחרת על עצם המושג "גבול".
פדארים עלולים לחוות דרישות או תחושה של אובדן אוטונומיה כאיום, ולכן דרכי התמודדות בגישות הורות מקובלות, כמו הצבת גבול במטרה ללמד, התעקשות עליו או ציפייה לעקביות לא תמיד מתאימות להם.
מכאן עולה הצורך לבחון מחדש את הגבולות שאנחנו מציבים. יש מצבים שבהם הגבול הכרחי, יש מצבים שבהם אפשר לוותר עליו, ויש לא מעט מצבים שנמצאים בתחום האפור. האתגר הוא לדעת להבחין ביניהם ולבחון בכל פעם מה באמת נחוץ בסיטואציה ומה המחיר של העמידה על הגבול.
ההבחנה בין גבול לבין שליטה
גבול אינו נועד לשלוט בהתנהגותו של אדם אחר. הוא מתייחס אלינו, למה שאנחנו יכולים לשאת או לאפשר, ולפעולה שננקוט כדי לשמור על עצמנו, על הילד או על אחרים.
ההבחנה הזאת מאפשרת לפעמים להחליף את המשקפיים שדרכם אנחנו מסתכלים על הסיטואציה: במקום לשאול מיד "איזה גבול צריך להציב כאן?" או "איך אני גורמת לילד לקבל את הגבול?", אפשר לשאול: "מה בעצם נדרש כאן? על איזה צורך אני מנסה לשמור, ומה נמצא באחריותי?" לפעמים התשובה תהיה ברורה: צריך למנוע פגיעה, לשמור על בטיחות או להגן על צורך שאי אפשר לוותר עליו.
בפעמים אחרות נגלה שהגבול נועד בעיקר ללמד את הילד כיצד עליו להתנהג - ושם כדאי לעצור ולחשוב מחדש.
מה קורה כשהגבול פוגש את מערכת העצבים?
גם כאשר החלטנו שגבול נחוץ, אין לנו שליטה באופן שבו מערכת העצבים של הילד תגיב אליו. גבול יכול להיחוות כאיום ולהוביל לתגובת הישרדות של הילחם (Fight), ברח (Flight), קפא (Freeze) או ריצוי (Fawn). ברגע כזה היכולת לחשוב, להתגמש ולהיעזר במה שהילד כבר יודע מצטמצמת מאוד.
לכן פדאר יכול להסכים לגבול כשהוא רגוע, להבין את ההיגיון שמאחוריו ואפילו לרצות לעמוד בו, וברגע האמת לא להיות מסוגל לכך. זו נקודה חשובה: היכולת של הילד ברגע מסוים אינה בהכרח משקפת את ההבנה שלו, את הערכים שלו או את מה שהוא מסוגל לעשות כשהוא מווסת.
גבולות שמטרתם ללמד
אחת הסיבות הנפוצות להצבת גבולות היא הרצון ללמד את הילד כיצד "נכון" להתנהג. אלא שכאשר העמידה על הגבול מפעילה אצל הפדאר תגובת איום, היא אינה משיגה בהכרח את המטרה שלשמה הוצבה.
נניח שילד זרק עטיפת חטיף על הרצפה ומסרב להרים אותה. אנחנו עשויים לעמוד על כך שירים אותה, מתוך רצון שילמד שלא זורקים לכלוך על הרצפה. אלא שאצל פדאר, עצם הדרישה עלולה לעורר תגובת איום ולהפוך את הרמת העטיפה לקשה מאוד באותו רגע. אין בכך כדי להעיד שהוא אינו יודע מה מצופה ממנו או שלא הפנים את המסר. ברגע אחר הוא עשוי אפילו להרים את העטיפה מיוזמתו, בלי שנבקש.
כאן עולה כמעט תמיד השאלה: "אז איך הוא ילמד?"
למידה לא חייבת להתרחש דרך הגבול
כאשר הפדאר נמצא במצב של איום, היכולת שלו ללמוד מהסיטואציה, להתבונן בה ולהפיק ממנה משמעות מצטמצמת. הלמידה מתרחשת דווקא כשהוא רגוע ופנוי יותר לחשיבה. חלק משמעותי מהלמידה הזאת מתרחש דרך מודלינג – מתוך האופן שבו המבוגרים סביב הילד מתנהלים בחיי היומיום. ילדים רואים כיצד אנחנו מתחשבים באחרים, מתקנים טעות, מתנצלים, מתמודדים עם תסכול, שומרים על הגבולות שלנו ומכבדים את גבולותיהם של אחרים. ערכים כמו אכפתיות, הגינות, התחשבות וכבוד אינם חייבים להילמד באמצעות עמידה על גבול ברגע של עימות. הם נבנים לאורך זמן מתוך קשר ומהדוגמה שאנחנו נותנים.
גם האופן שבו אנחנו שומרים על הגבולות שלנו הוא חלק מהמודלינג. אם הורה אומר, למשל, "הרעש חזק לי מדי עכשיו, אני הולך לחדר אחר לכמה דקות", הוא אינו מנסה לשלוט באדם האחר, אלא מזהה את הגבול שלו ופועל בהתאם. כך הילד פוגש בפועל את המשמעות של גבול - לא כדרך לשלוט באחר, אלא כדרך לקחת אחריות על עצמנו ועל הצרכים שלנו.
גבולות הכרחיים
אבל יש גבולות שעליהם אי אפשר לוותר. אם ילד רץ לכביש, מסכן את עצמו או עומד לפגוע באדם אחר, אנחנו נפעל כדי לעצור את הסכנה - גם אם אנחנו יודעים שההתערבות עלולה לעורר תגובת איום או להוביל להסלמה.
במצבים כאלה חשוב להבחין בין הצבת הגבול לבין למידה. ברגע הסכנה המטרה אינה ללמד את הילד, להשיג הסכמה או לגרום לו להבין מדוע הגבול מוצדק. המטרה היא לשמור על בטיחות. אם ההתערבות מובילה למלטדאון, נעבור להתמקדות בהפחתת המצוקה ובוויסות. את השיחה, העיבוד והלמידה נשאיר לזמן שבו הילד שוב פנוי לכך.
ומה לגבי כל מה שנמצא באמצע?
אלה אולי המצבים המורכבים ביותר: אין סכנה מיידית, אבל גם אי אפשר פשוט לוותר. לפדאר יש צרכים שחשוב להתחשב בהם, אך גם להורים, לאחים ולאנשים אחרים בבית יש צרכים משלהם.
ניקח לדוגמה ילד שצופה בטלוויזיה בסלון בשעה מאוחרת, בזמן שבני הבית האחרים צריכים לישון. כיבוי הטלוויזיה עלול להוביל למלטדאון, גם אם הילד הסכים לכך קודם לכן וגם אם נעשתה הכנה מראש. מצד שני, אי אפשר להתעלם מהצורך של האחרים בשקט.
במקום לראות את המצב רק כמאבק סביב השאלה "האם להציב את הגבול או לוותר עליו?", אפשר להרחיב את האפשרויות. אולי ניתן לצפות עם אוזניות, לעבור למחשב בחדר אחר, להפסיק לזמן מה ולהמשיך לאחר שאחרים נרדמו, לדחות מעט את שעת הכיבוי או למצוא פתרון אחר שמתאים למשפחה המסוימת.
אין תמיד פתרון אידיאלי. לפעמים נצטרך לשקול מחיר מול תועלת ולבחור בפתרון שמתחשב ככל האפשר בצרכים של כל המעורבים. ולפעמים, גם לאחר שניסינו למצוא חלופה, נצטרך להציב גבול בידיעה שהוא עלול להוביל להצפה.
הרחבת חלון הסבילות
אחד הרעיונות החשובים בתמיכה בפדארים הוא הרחבה הדרגתית של חלון הסבילות (Window of Tolerance) – הטווח שבו הילד מסוגל לשאת גירויים, רגשות ודרישות מבלי לעבור למצב הישרדותי. בתוך חלון הסבילות יש לילד גישה טובה יותר לחשיבה, ללמידה, לגמישות ולשיתוף פעולה. כאשר העומס גדול מיכולת הנשיאה שלו, הגישה ליכולות האלה מצטמצמת.
הרחבת חלון הסבילות היא תהליך הדרגתי, שנבנה מתוך תחושת ביטחון, חיבור, ויסות משותף, מודלינג והתאמה לצרכים וליכולת של הילד. ככל שמערכת העצבים חווה יותר ביטחון ופחות איום, מתאפשרת בהדרגה גמישות רבה יותר. עם הזמן, מצבים שבעבר היו מעבר ליכולת הנשיאה של הילד עשויים להפוך לנסבלים יותר, והיכולת שלו להתמודד איתם יכולה להתרחב. כאן נכנס גם התפקיד שלנו כהורים: ללמוד לזהות בזמן אמת את חלון הסבילות של הילד ולהעריך, ככל האפשר, מהו מסוגל לשאת ברגע נתון. חשוב לזהות מתי הוא כבר מתקרב להצפה, ומתי מוטב להפחית דרישות וגירויים כדי שלא להוסיף עומס שעלול לדחוף אותו למצב הישרדותי.
גם ההורה נמצא בתוך המשוואה
ההתמודדות עם הצפה, גבולות מורכבים ומלטדאונים יכולה להיות מתישה ומציפה גם עבור ההורה. ברגעים כאלה ההורה נדרש לספק לילד ביטחון וויסות משותף, דווקא כשהסיטואציה עלולה להפעיל גם את מערכת העצבים שלו. לעיתים גם ההורים עצמם מתמודדים עם קשיי ויסות, מה שעשוי להעצים עוד יותר את האתגר.
אין ציפייה מהורה להיות מווסת בכל רגע. כאשר הדבר אפשרי, אפשר לעצור לרגע לפני שמגיבים, לקחת מעט מרחק או לאפשר למבוגר אחר להיכנס לסיטואציה. גם ההכרה במגבלות ובגבולות של ההורה היא חלק מהיכולת להתמודד עם המצבים האלה לאורך זמן.
לסיום
לכל משפחה יש צרכים, ערכים וסדרי עדיפויות משלה, והיא זו שבוחרת מה חשוב לה ועל מה היא רוצה לשמור.
המטרה כאן אינה לקבוע מהם הגבולות הנכונים לכל משפחה, אלא להציע דרך להתבונן בהם מתוך היכרות עם פדא ועם האופן שבו דרישות וגבולות עשויים להיחוות אצל פדארים.
הורות מותאמת לפדארים אינה מחייבת לוותר לחלוטין על גבולות, אלא מזמינה לחשוב עליהם אחרת: לשאול מה באמת נחוץ, על מה אנחנו מנסים לשמור, מה נמצא באחריותנו, והאם קיימת דרך שתאפשר לשמור על הצרכים של כל המעורבים מבלי להוסיף איום מיותר למערכת העצבים.
לא תמיד נמצא פתרון מושלם. לפעמים נבחר לשחרר, לפעמים נחפש פתרון אחר, ולפעמים נחליט שהגבול חשוב ולא נוכל לוותר עליו. בכל אחד מהמקרים, השאלה היא לא רק מהו הגבול, אלא מה מטרתו, על איזה צורך הוא שומר וכיצד אנחנו פועלים כשהוא מעורר אצל הילד מצוקה.