למה הגישה ההתנהגותית פשוט לא עובדת עם פדארים? (ולמה זו לא האשמה שלכם)

​

כמה פעמים מצאתם את עצמכם מול טבלת כוכבים, עם מערכת פרסים מפתה או סנקציות מוגדרות היטב, והרגשתם שאתם פשוט מנהלים קרב אבוד מראש? כמה פעמים אמרו לכם "אתם פשוט צריכים להיות יותר עקביים", "תציבו גבול ברור והוא יתיישר", ואתם נשארתם לעמוד מול פיצוץ ענקי, מותשים ושטופי אשמה? 

אם הילד שלכם הוא פדאר, יש לנו משהו דחוף להגיד לכם: אתם לא נכשלתם. הגישה ההתנהגותית פשוט לא מדברת את השפה של המוח שלו.

 

 ​פדא הוא שונות נוירולוגית. מדובר במנגנון ייחודי של מערכת העצבים שמזהה אובדן של אוטונומיה או שליטה כאיום. הגישה ההתנהגותית הקלאסית מבוססת על ההנחה שילד בוחר להתנגד, ושאם נשנה את התוצאה (פרס או עונש), נשנה את ההתנהגות. אבל ב-פדא, חוקי המשחק שונים לחלוטין.
 

רק רציתי להציב גבול: סיפור אמיתי מהסלון שלנו (ומהמיון) - מאת אמא לפדארית

​

כדי להבין את זה באמת, בואו נחזור לרגע לשלב שבו כולנו פעלנו מתוך "ספר החוקים" הרגיל של ההורות. אצלנו, הזירה הקבועה למתח ומאבקי כוחות הייתה סביב ארוחות משפחתיות. הבת שלי, אז סך הכל בת ארבע, התעקשה תמיד, באופן קבוע, לשבת רק לידי.

אני, מתוך רצון אמיתי וכנה לחנך, לא לוותר ולא לייצר ילדה "מפונקת" שגוררת את הבית לשיגעונות שלה, החלטתי להחזיק גבול קשיח: "לא יושבים פה". באותו זמן לא ידעתי שעבור פדארים, הצורך בוויסות משותף (Co-regulation) עם דמות שהם תופסים כאדם הבטוח הוא צורך קריטי להישרדות המערכת שלהם.

​

באחד הימים, הלחץ הגיע לשיא ומצאנו את עצמנו בחדר המיון - סביבה שממילא מציפה את מערכת העצבים. גם שם, היא שוב התעקשה לשבת לידי. אני, חמושה במיטב הכלים ההתנהגותיים, שלפתי את האולטימטום הקלאסי: "או שאת מתיישרת עכשיו ומקשיבה, או שאין קינוח".

היא לא "התיישרה". הקינוח בוטל.
 

באותו רגע חווינו מלטדאון (Meltdown) מפחיד וקיצוני בעוצמתו. היא איבדה שליטה לחלוטין, השתוללה, ובשיא הסערה נפלה מהספה ישר על הראש. הסיוט האמיתי הגיע בלילה. היא התעוררה בצרחות בתוך חושך מוחלט, וצעקה בהיסטריה: "תכבו את האור!". רגע לאחר מכן היא הקיאה את נשמתה. בבית החולים אבחנו את זה כ"מיגרנה של ילדים".

​

היום אני מבינה שהגוף שלה פשוט קרס תחת עומס הסטרס. כשאנחנו מבינים פדא, אנחנו מגלים שהסיפור הזה הוא לא סיפור על ילדה רעה או על הורות רעה - הוא סיפור על התנגשות חזיתית בין גישה חינוכית לבין חיווט נוירולוגי שונה
 

כשהשינוי הוא רק כלפי חוץ

​

הצלחה בהפחתת התנהגות מסוימת אינה מעידה בהכרח על הפחתת המצוקה או על מענה לצורך שעמדו בבסיסה. ילד יכול ללמוד לשתף פעולה, להפסיק להתנגד או להסתיר תגובות שנחשבות בלתי רצויות, מבלי שהעומס, תחושת האיום או הקושי שהובילו להתנהגות קיבלו מענה. אצל אוטיסטים, שינוי חיצוני כזה יכול לעיתים לשקף מיסוך (Masking) - הסתרה או דיכוי של תגובות ומאפיינים אוטיסטיים כדי להתאים לציפיות הסביבה.​​​

כאשר הצלחת ההתערבות נמדדת בעיקר באמצעות ההתנהגות הנצפית, קיים סיכון לבלבל בין ציות לבין ויסות ובין היעלמות הביטוי החיצוני לבין פתרון הקושי.

​

החשיבות של הבחנה זו עולה גם מתוך קולם של אוטיסטים עצמם. בסקירה שיטתית של Nosova ועמיתיה (2026), שכללה 19 מחקרים על עמדותיהם וחוויותיהם של אוטיסטים ביחס להתערבויות מוקדמות, אחד הנושאים המרכזיים שעלו מהמחקרים האיכותניים כונה “Damage Done” – הנזק שנגרם. נושא זה הופיע ב־13 מתוך 14 המחקרים שכללו נתונים איכותניים, וכלל חוויות שליליות והשלכות אפשריות של התערבויות.

​

במחקרים שהתבססו על חוויותיהם של אוטיסטים שעברו התערבויות בילדות תוארו בין היתר יחסי כוח ושליטה, ציות ופגיעה באוטונומיה הגופנית.

בחלק מהעדויות תוארו גם השלכות שנמשכו מעבר לתקופת ההתערבות עצמה. אוטיסטים סיפרו כיצד למידה חוזרת של ציות למבוגרים ולדמויות סמכות השפיעה על יכולתם לומר "לא" ולהגן על גבולותיהם בהמשך החיים.

 

במקביל, בסקירה עלתה חשיבותן של מטרות אחרות להתערבות: רווחה, בטיחות, אוטונומיה והגדרה עצמית, במקום התמקדות בשינוי מאפיינים אוטיסטיים, כגון הפחתת סטימינג או עידוד קשר עין. ממצאים אלה מדגישים כי לצד השאלה האם ההתנהגות השתנתה, חשוב לבחון גם מה הייתה השפעת ההתערבות על רווחתו של האדם, תחושת הביטחון שלו, האוטונומיה שלו ויכולתו לבטא את צרכיו ולהציב גבולות.

​​​​​​​​​

למה זה פשוט לא עובד? (הצצה לתוך המוח)

​

כשמסתכלים על הפיזיולוגיה של פדא, מגלים שהגישה ההתנהגותית עושה בדיוק את ההפך ממה שהילד צריך:

​

• זה לא חוסר משמעת, זה מנגנון הישרדות: דרישה חיצונית יכולה להיתפס במוח של הילד כאיום. במצב כזה, הגישה לחשיבה, להיגיון ולפתרון בעיות עלולה להצטמצם, ומערכת העצבים נכנסת למצב הישרדותי.

​​

• הצורך ב"השוואה" (Equalizing): פדארים זקוקים לתחושת שוויון מול המבוגר כדי להרגיש בטוחים. הצבת גבול סמכותי וקשיח יכולה להיחוות כאיום על תחושת השוויון והאוטונומיה ולעורר ניסיון "להשוות" את מאזן הכוחות, לעיתים גם באמצעות התנהגות אגרסיבית.

​

• פרס או עונש? שניהם יכולים להרגיש כמו איום: ב-פדא, גם "פרס" יכול להיחוות כדרישה במסווה. הוא יוצר ציפייה שהילד יצליח שוב, מה שעלול "להקפיץ" את החרדה ולהצית את מערכת הסטרס.
   

ללמוד לשכוח: Unlearning Behaviorism

​

דיאן גולד (Diane Gould), מייסדת PDA North America ומהדמויות המובילות בתחום פדא, טוענת שהאתגר הכי גדול שלנו הוא "Unlearning Behaviorism" - להשתחרר מהחשיבה ההתנהגותית ומהנחות שהוטמעו בנו לגבי התנהגות וחינוך.

ההתנהגות יכולה להיות ביטוי של מערכת עצבים במצב של איום. לנסות לעצב אותה משול לכיבוי גלאי עשן בזמן שהבית בוער. פדארים רוצים מאוד להצליח, אך במצב של איום הגישה ליכולת שלהם לפעול עלולה להיחסם.

 

השינוי שמציעה גולד אינו רק החלפה של כלי התנהגותי אחד באחר, אלא שינוי בנקודת המבט: במקום לנסות לשלוט בהתנהגות, המטרה היא ליצור ביטחון, קשר ואוטונומיה ולהפחית את תחושת האיום. המשמעות היא לא לחפש דרך אחרת לגרום לילד לשתף פעולה, אלא לעבור ממערכת יחסים המבוססת על שליטה והיררכיה למערכת יחסים המבוססת על אמון, שותפות ושיתוף בשליטה.

​

אחד הכלים שיכולים לתמוך בשינוי הזה הוא המעבר מ"תעשה" ל"אני תוהה" – שימוש בשפה הצהרתית (Declarative Language).

כך למשל, במקום הדרישה הישירה "תנעל נעליים, אנחנו יוצאים", אנחנו משתפים במידע: "אני רואה שהנעליים מחכות ליד הדלת, מעניין אם הן עדיין נוחות לך". זו הזמנה לשותפות שמאפשרת לילד לשמור על האוטונומיה שלו. 

​

​​
השאלה שכולם שואלים: "אז איך הוא ילמד?"

​

 ​כשאנחנו מציעים להניח בצד את האולטימטומים ולהרפות, כמעט כל הורה נבהל: "אבל אם אפחית דרישות, איך הוא ילמד חוקים? איך הוא יסתדר בעולם?" כאן נכנסת לתמונה הבנה תודעתית קריטית: הורדת דרישות מיידיות אין משמעותה נטישה של גבולות הליבה או העוגנים התפעוליים של הבית. אנחנו לא נמנעים מחינוך, אלא מתאימים את עצמנו לסיטואציה. המטרה היא לשמור על העוגנים היציבים באמת של המשפחה, במקום לנהל מלחמות התשה שמקריסות את הילד.
 

אי אפשר ללמד אדם לשחות בזמן שהוא טובע. כשאנחנו מפסיקים להשתמש בגישה שמלחיצה אותם, אנחנו מווסתים את מערכת העצבים שלהם. רק כשהמוח שלהם רגוע ומרגיש בטוח - האזור החושב והלומד חוזר לפעול. הם לומדים את עוגני הבית מתוך חיקוי שלנו (מודלינג), שותפות וקשר אותנטי נטול איום, ולא מתוך פחד.
 

מקורות:

​

• Newson, E., Le Maréchal, K., & David, C. (2003). Pathological demand avoidance syndrome: a necessary distinction within the pervasive developmental disorders. Archives of Disease in Childhood, 88(7), 595-600.

• PDA Society UK. (2018). Being Misunderstood: Experiences of the PDA Profile of ASD

• O'Nions, E., Christie, P., Gould, J., Viding, E., & Happé, F. (2014). Development of the 'Extreme Demand Avoidance Questionnaire' (EDA-Q). Journal of Child Psychology and Psychiatry.

• Kildahl, A. N., Helverschou, S. B., Rysstad, A. L., Wærsted, E., Schjølberg, S., & Howell, P. (2021). Pathological demand avoidance in children and adolescents: A systematic review. Autism.

• Gould, D. (2025). Unlearning Behaviorism: The Mindshift of PDA-Informed Care. Psychotherapy Networker, March/April 2025.

• Nosova, E., Sturrock, A., Humphrey, N., & Leadbitter, K. (2026). The Views of Autistic Adults on Early Autism Interventions: A Mixed-Methods Systematic Literature Review. Autism, 30(8), 1924–1939

​