תקשורת
מערכת העצבים של פדארים פועלת במצב של דריכות מתמדת, ותופסת פעמים רבות, בקשות ישירות כאיום על תחושת הביטחון שלהם.
מסיבה זו, שיח ישיר הכולל שאלות, בקשות חוזרות, הוראות ישירות או אפילו רק נוכחות שמאחוריה "כוונה" (לגרום להם לאכול, להגיב, להשתתף, וכו'), עלולים להפעיל תגובות הישרדותיות. לפדארים יש "רדאר" מאוד מפותח לזיהוי מניפולציות המנסות לגרום לו לבצע פעולה והם קולטים הכל לכן חשובה תקשורת אותנטית מולם.
כך למשל, לעיתים קרובות, כשננסה לתקשר עם ילדנו, נחווה תגובות כמו התפרצות, כעס, קללות, אמירות כגון "שקט", "לא יודע", או לחלופין שתיקה והתעלמות.
חשוב להבין, שהילד אינו "מתריס" או "עושה דווקא. מדובר בתגובה אוטומטית של מערכת העצבים לתפישת האיום.
לכן, נדרש מאיתנו לבצע "חישוב מסלול מחדש" שמטרתו ביסוס מחדש של הקשר, של האמון של ילדנו בנו, חיזוק תחושת הביטחון והאיזון. כשאלו מתקיימים, מערכת העצבים של הילד הופכת למווסתת יותר והעוצמה והתדירות של התגובות ההישרדותיות פוחתת.
לפני התקשורת המילולית, חשוב לשים לב לאיך אנחנו נראים ונשמעים בעיניי הילד:
שפת הגוף שלנו, הבעת הפנים, קצב התנועה, טון הדיבור – כל אלו הם החלק הראשון והמשפיע ביותר בתקשורת. שפת גוף רכה, עיניים בטוחות, תנועה איטית ומרווח אישי מאפשר, משדרים לילד מסר של ביטחון ומסייעות לוויסות המשותף.
גם מיקום פיזי בגובה העיניים או נמוך ממנו יכול להפחית את תחושת הסכנה (ילדינו יחושו באיום ממשי אל מול מי שמנסה להפעיל את סמכותו ובכך "לשבור" את האיזון ביחסי הכוחות.)
מומלץ להמעיט בדיבור יזום, להימנע משאלות ישירות ולתת לילד להוביל את הקצב.
במקומן, אפשר למשל להשתמש בשפה הצהרתית. לדוגמה, במקום לשאול "רוצה לצאת החוצה?", אפשר לומר "שמתי לב שמזג האוויר נעים היום" או "איזה יום נעים היום, אני אצא החוצה להינות בשמש". זו שפה שמציעה מחשבה או תצפית, מבלי לדרוש תגובה.
גם קצב הדיבור עצמו חשוב: רצוי להאט, להמעיט במילים, לעצור אחרי כל רעיון, ולתת לילד זמן עיבוד. השקט מהווה מרחב שמאפשר לעומס לרדת.
לעיתים, התגובה שנקבל תהיה דחייה ברורה: "די!", "שקט!", או "עזבי אותי!" – וחשוב לא לראות בזה כישלון. זוהי דרכו של הילד להגן על עצמו וכנראה זה לא הזמן המתאים לשיח ואנחנו יכולים לכבד זאת בשקט, לקחת צעד אחורה, ולשדר לילד שאנו זמינים בשבילו כשהוא ירצה ויוכל.
תקשורת אמיתית אינה מתרחשת תמיד בזמן אמת. לפעמים זרע שנזרע היום, משפט, מבט, רגע של נוכחות ינבוט בעוד שבועיים, כשנשמע מהילד משהו שמעיד על חיבור.
לבסוף, חשוב להכיר בכך שגם כשהשיח אינו הדדי, יש בו משמעות. פדארים נוטים לשתף של פרטים רבים על נושא שמלהיב אותם (אינפודמפינג). זו לא תמיד שיחה שיש בה הדדיות בין שני הדוברים, אבל זו דרך להתחבר ולהתקרב, ודרך שיח אוטיסטית מקובלת. כשאנו מקשיבים באמת, גם אם הנושא זר לנו, אנחנו אומרים בלי מילים: "אתה מעניין אותי. אתה חשוב".
תקשורת עם פדארים אינה נועדה להשיג שליטה או שיתוף פעולה מידי אלא לבנות גשר של אמון, של ביטחון, של מקום שבו הילד מרגיש שהוא יכול להיות הוא, מבלי שיאיצו בו, יכווינו אותו או ינסו לתקן אותו. וזה, עבורו, הדבר הכי מרגיע שאפשר לתת.
המידע מבוסס על:
פרק 108 מתוך הפודקאסט של קייסי ארליך At Peace Parents בנושא: עשרה טיפים לשפר חיבור ותקשורת עם הילד או המתבגר עם PDA.
Casey Ehrlich. At Peace Parents Podcast, Ep. 108 – Tips to improve connection and communication with your PDA child or teen.
שפה הצהרתית/דקלרטיבית
השפה הדקלרטיבית (Declarative Language) לפי לינדה קיי מרפי (Linda K. Murphy), קלינאית תקשורת ויועצת התפתחותית, היא גישה תקשורתית שבה אנו משתפים מידע, תיאור, מחשבה או רגש, במקום לתת הוראות ישירות.
גישת תקשורת זו מחזקת את תחושת הביטחון של הילד ומקדמת שיתוף פעולה בצורה עקיפה ולא מאיימת, זאת בניגוד לשפת ציווי או שאלות ישירות.
מרפי מדגישה שההבדל אינו רק בניסוח, אלא במערכת היחסים שנוצרת: שפה ציווית יוצרת ציפייה לתגובה 'נכונה', בעוד שפה דקלרטיבית יוצרת מרחב לחשיבה. הצהרות כמו 'אני תוהה מה יקרה אם...' או 'אני שם לב שהחדר שקט עכשיו' מזמינות את הילד להיכנס לדיאלוג במקום להרגיש שעליו לבצע משימה."
לשפה הדקלרטיבית יש גם השפעה על הויסות רגשי: כאשר ההורה מתאר את מה שהוא רואה או מרגיש, הוא יוצר סביבה רגועה יותר ומדגים לילד כיצד ניתן להתבונן במצב בלי להיבהל ממנו. זהו חלק מתהליך של ויסות משותף (co-regulation) שמאפשר לילד להישאר בקשר גם ברגעים מאתגרים.
דוגמאות מהיום-יום:
במקום לומר: "תרים את הצעצוע", אפשר לומר: "אני רואה את הצעצוע על הרצפה". במקום: "לך לישון", אפשר לומר "הגוף שלך נראה עייף". במקום: "תשתף את אח שלך", אפשר לומר: "אני רואה ששניכם רוצים את אותו המשחק".
הרעיון הוא לתת לילד לבחור אם, כיצד וכאשר להגיב, מבלי שיחווה לחץ לתגובה או פעולה. כמו כן, תקשורת כזו מעודדת את הילד לחשיבה עצמאית, לעיבוד המידע, פיתוח מודעות לסביבתו והסקת מסקנה בעצמו. זהו שינוי תודעתי עבור ההורה או המטפל, לעבור מתפקיד של "מנהל עבודה" לתפקיד של "מדריך" שמשתף את המחשבות שלו בקול רם.
הספר מציג את השפה הדקלרטיבית כחלק ממסגרת רחבה הכוללת שלושה תחומים: בניית מיומנויות (כמו פתרון בעיות וחשיבה עצמאית), כלים לשימוש 'ברגע האמת' בזמן קושי רגשי, ובניית נרטיב משותף לאורך זמן שמחזק את תחושת המסוגלות והזהות של הילד. שילוב של שלושת התחומים יוצר תקשורת עקבית שמקדמת למידה אמיתית.
העקרונות הללו מקבלים חשיבות מיוחדת בעבודה עם פדארים. עבורם, השפה ההצהרתית יכולה להיות משמעותית במיוחד, משום שבקשה או הוראה ישירה עלולה להתפרש על ידי מערכת העצבים שלהם כאיום ולערער את תחושת הביטחון והאיזון - אפילו כשהיא נאמרת בעדינות או ברמז.
מעבר להפחתת תחושת האיום, כאשר הילד מקבל מרחב לחשוב ולהסיק מסקנות בעצמו, הוא לומד להתמודד עם טעויות, להתנסות בלי פחד, ולפתח גישה של 'אני יכול לנסות שוב' - מרכיב מרכזי בבניית עמידות רגשית.
שפה זו משתפת, מעבירה אחריות לילד באופן מכבד, מזמינה לשיתוף פעולה ותורמת לחיזוק יחסי האמון בינו לבין ההורה. כמו כן, היא יכולה להיות כלי שימושי גם עבור אנשי חינוך.
הספר של מרפי*, מלמד אותנו ששינוי קטן בסגנון הדיבור שלנו יכול להיות משמעותי ליחסים שלנו עם הילדים, להביא לשינוי עמוק בקשר ומאפשר למידה אמיתית.
דגשים והמלצות:
-
שימו לב איך הילד מגיב ואיך זה מרגיש לו. כחלק מהשינוי בשפה, לוקחים בחשבון שלא תמיד יהיה שיתוף פעולה באופן שציפינו. למשל, אם הצענו לילד בשפה הצהרתית להצטרף לניקיון של המטבח והוא מגיב בהתנגדות, זהו סימן עבורנו לעשות שינוי. במקרה כזה, אנחנו ממליצים להרפות באותו הרגע. כאשר הסיטואציה עברה, ניתן לדבר או להצהיר מה הייתה המשמעות עבורכם לכך (למשל, "איזה מבאס זה שהמטבח לא נקי").
-
כאשר מתחילים להשתמש בשפה ההצהרתית, במיוחד עם פדארים, חשוב לזכור שלוקח זמן עד שהשינוי מרגיש טבעי, גם לנו וגם להם. המעבר מהנחיות ישירות לשפה שמזמינה שיתוף פעולה שאינה יוצרת תחושת איום עשוי לעורר בהתחלה בלבול או התנגדות.
-
חשוב שהשפה תהיה חלק מתקשורת אותנטית, ולא שיפוטית ושלא תתפס כניסיון מוסווה להשפיע על הילד, או "להשיג משהו ממנו". אל תשתמשו בשפה הצהרתית כטכניקה לתמרון. היא תעזור כשזה יגיע ממקום כן.
-
גם ההורה עצמו עשוי לחוות אי־נוחות או חוסר ביטחון תוך כדי תרגול השפה הזו. כפי שלינדה מרפי מדגישה, מדובר בתהליך של הסתגלות הדדית, שבו שני הצדדים לומדים לסמוך על הדיאלוג החדש שנוצר. עם הזמן כשהשפה ההצהרתית הופכת להיות חלק טבעי מהתקשורת היומיומית, נבנית קרקע יציבה יותר לקשר מבוסס אמון ובחירה.
מרפי מוסיפה שהורה יכול להשתמש בשפה הדקלרטיבית גם כלפי עצמו - למשל לומר "אני צריך רגע לחשוב", "אני מרגיש שאני מתחיל להילחץ". הצהרות כאלה לא רק מווסתות את ההורה, אלא גם מדגימות לילד מודל של מודעות עצמית ויכולת לייצג את הצרכים שלו.
בסופו של דבר, השפה הדקלרטיבית מאפשרת קשר רגוע, מכבד ומזמין, שמחזק את הביטחון של הילד ואת היכולת שלו ללמוד, לבחור ולהיות בקשר.
לקריאה מעמיקה על שפה דקלרטיבית ועל לינדה ק. מרפי:
*Declarative Language Handbook: Using a Thoughtful Language Style to Help Kids with Social Learning Challenges Feel Competent, Connected, and Understood.