תמיכה מותאמת יכולה לעשות הבדל משמעותי בחייהם של פדארים ובני משפחותיהם. כאשר אנחנו מבינים טוב יותר את הצרכים, הקשיים והחוויה של האדם, אפשר ליצור תנאים שמפחיתים מצוקה, מחזקים תחושת ביטחון ואוטונומיה ומאפשרים לאדם לפעול ולהתפתח בדרך שמתאימה לו.

מתוך הידע והניסיון שהצטברו בתחום, ניתן לזהות כמה עקרונות ודרכי תמיכה מרכזיים שיכולים לסייע בכך. קיימות גישות שונות שיכולות לתרום לתמיכה, וניתן לשאוב מהן תפיסות וכלים רלוונטיים, כל עוד הם מתיישבים עם הבנת הפדא ומותאמים לאדם עצמו, לצרכיו ולמצבו.

בעמוד זה נציג כמה מהעקרונות ודרכי התמיכה שאנו רואים כמרכזיים בתמיכה בפדארים.

 

שינוי פרדיגמה וקבלה רדיקלית

​

תמיכה בפדארים דורשת פעמים רבות שינוי פרדיגמה - בחינה מחדש של הנחות יסוד לגבי התנהגות, ציפיות, סמכות והדרך שבה אנו מגיבים לקושי במקום להתמקד בשינוי ההתנהגות ובהגברת היענות לציפיות ולדרישות, נקודת המוצא משתנה: אנחנו מבקשים להבין מה עומד מאחורי ההתנהגות, מהי החוויה של האדם, מהם צרכיו ומהי היכולת העומדת לרשותו ברגע הנתון.

השינוי הזה משפיע גם על האופן שבו אנחנו מפרשים את מה שאנחנו רואים. התנהגויות שנראות מבחוץ כהתנגדות, חוסר שיתוף פעולה או ניסיון לשלוט במצב יכולות להיות ביטוי למצוקה, לתחושת איום, לעומס או לצורך באוטונומיה ובהשבת תחושת השליטה. במקום לשאול "איך גורמים לו לעשות?", אנחנו מתחילים לשאול "מה מקשה עליו?" ו"מה הוא צריך כדי שיוכל?"

​

חלק משינוי הפרדיגמה הוא היכולת לקבל את המציאות כפי שהיא כרגע.  קבלה רדיקלית (Radical Acceptance)  אינה ויתור על האדם, על התפתחות או על האפשרות לשינוי. משמעותה להכיר ביכולת ובצרכים הקיימים עכשיו, גם כאשר המציאות שונה ממה שקיווינו או ציפינו, ולהפסיק להיאבק בכך שהיא אינה אחרת.

 

עבור הורים והסביבה התומכת, הקבלה הזו יכולה לדרוש ויתור על ציפיות מסוימות, לפחות לעת עתה, ועל התמונה שהייתה לנו לגבי האופן שבו הדברים "אמורים" להיראות. זהו לעיתים תהליך לא פשוט, במיוחד כאשר מדובר בדברים שהחברה מייחסת להם חשיבות רבה, כמו לימודים, עצמאות או השתתפות בחיי היום־יום.

 

קבלה של המציאות הנוכחית מאפשרת לפגוש את האדם במקום שבו הוא נמצא ולבחון מחדש מה הוא צריך ומה יכול לתמוך בו. היא אינה אומרת שאנחנו מפסיקים לקוות, לעודד התפתחות או לאפשר התנסויות חדשות, אלא שאנחנו מנסים לעשות זאת מתוך היכולת הקיימת ומתוך כבוד לקצב של האדם, ולא מתוך מאבק מתמשך בפער שבין המציאות לבין הציפיות שלנו.

 

הפחתת דרישות, לחץ ועוררות

​

אחת מדרכי התמיכה המרכזיות בפדא היא הפחתת העומס הכולל המופעל על האדם. דרישות הן חלק משמעותי מהעומס הזה, אך הן אינן הגורם היחיד. עומס חושי ורגשי, אינטראקציות חברתיות, חוסר ודאות, שינויים, ציפיות ולחץ מצד הסביבה יכולים להצטבר ולהשפיע על היכולת להתמודד גם עם דברים שבמצב אחר היו אפשריים.

​

הפחתת דרישות (Low Demand) אינה מסתכמת בשינוי האופן שבו אנחנו מנסחים בקשות. היא כוללת בחינה אמיתית של הדרישות והציפיות עצמן: מה באמת נחוץ כרגע, על מה אפשר לוותר, מה ניתן לדחות או לשנות, ובאילו מקומות אפשר לאפשר יותר בחירה ושליטה. בתקופות של עומס משמעותי או שחיקה, ייתכן שיהיה צורך בהפחתה נרחבת יותר ובהתאמת הציפיות ליכולת הקיימת באותו זמן.

​

גישת עוררות נמוכה (Low Arousal) שפותחה על ידי הפסיכולוג הקליני ד"ר Andrew McDonnell נועדה להפחית לחץ ועוררות ולמנוע הסלמה במצבי מצוקה. הגישה מפנה את תשומת הלב לא רק למה שקורה אצל האדם עצמו, אלא גם לסביבה ולאופן שבו האנשים שסביבו מגיבים ומתנהלים. היא מדגישה את החשיבות של זיהוי רמות העוררות והמצוקה והתאמת ההתנהלות אליהן - הפחתת הלחץ ותחושת הדרישה ככל שהעוררות עולה, צמצום דיבור ושאלות בעת מצוקה, הימנעות מעימות ומתן מרחב כאשר הוא נחוץ.

​

חלק מרכזי בגישה הוא התבוננות גם בתפקידו של האדם התומך. האופן שבו אנחנו מגיבים, מדברים ונוכחים בסיטואציה יכול להשפיע על רמת העוררות ועל תחושת האיום. לכן חלק מהתמיכה הוא היכולת לבחון גם את ההתנהלות שלנו ולשנות אותה כאשר היא מוסיפה לחץ או מגבירה את המצוקה.

 

הפחתת לחץ ועוררות אינה רלוונטית רק ברגעי משבר. ככל שאנחנו לומדים לזהות מה מעמיס, אילו מצבים חוזרים ומובילים להצפה ומה מסייע לאדם להתמודד, אפשר לפעול גם באופן מניעתי ולצמצם את הלחץ והעוררות עוד לפני שהם מצטברים.

לקריאה נוספת ניתן לקרוא עוד על גישת Low Arousal ועל היישום שלה בפדא באתר ה־PDA Society UK.  

​

ויסות משותף

​

ויסות משותף (Co-regulation) הוא תהליך שבו אנחנו נעזרים בנוכחות ובתגובות של אדם אחר כדי לווסת את עצמנו ולהתמודד עם עוררות, עומס ומצוקה. זהו תהליך שמלווה אותנו לאורך החיים: בילדות להורים יש תפקיד מרכזי בתמיכה בוויסות של הילדים, וגם בבגרות אנחנו ממשיכים להיעזר באנשים בטוחים ומשמעותיים.

 

אצל פדארים רבים, ויסות משותף יכול להיות חלק משמעותי מהתמיכה. נוכחות של אדם מוכר ובטוח יכולה לסייע בהתמודדות עם דרישות, מעברים, חוסר ודאות, עומס או מצוקה. ויסות משותף יכול להיראות בדרכים שונות: לשבת יחד בשקט, להישאר בקרבת האדם בזמן שהוא מתמודד עם משהו שקשה לו, לדבר בקול רגוע ומוכר, לעשות יחד פעילות נעימה או מוכרת, להציע עזרה מעשית כאשר משהו מרגיש גדול מדי, או להציע קרבה ומגע כאשר הם רצויים. לפעמים עצם הידיעה שאדם בטוח נמצא בקרבת מקום וזמין יכולה לסייע.

​

האופן שבו התמיכה נראית משתנה מאדם לאדם וממצב למצב. מה שמסייע ברגע אחד לא בהכרח יתאים ברגע אחר, ומה שמווסת אדם אחד יכול להוסיף עומס לאחר. לכן חשוב ללמוד מה מסייע לאדם עצמו ולא להניח שוויסות משותף צריך להיראות בצורה מסוימת.

אמנם ביחסי הורה–ילד, להורה יש תפקיד משמעותי בתמיכה בוויסות של הילד, אך אין פירוש הדבר שההורה צריך להיות רגוע ומווסת בכל רגע. יציאה מוויסות היא חלק טבעי מהחוויה האנושית. כאשר ההורה עצמו מוצף או מותש, היכולת לתמוך בילד יכולה להיות מאתגרת יותר, וגם ההורה עשוי להזדקק לוויסות משותף עם אדם משמעותי אחר. לכן חשוב לתת מקום גם לצורכי הוויסות והתמיכה של ההורה ולחשוב מה יכול לסייע לו - קשר עם אדם בטוח, חלוקת התמיכה כאשר הדבר אפשרי, הפחתת עומס וזמן להתאוששות.

כאשר יש שני הורים או יותר ממבוגר תומך אחד, לעיתים יכול לעזור שמי שמרגיש מוצף ייקח מרחק לצורך ויסות עצמי, בעוד אדם אחר ייקח זמנית את ההובלה בסיטואציה.

 

אוטונומיה, קשר, אמון ושיתוף פעולה

​

​

אוטונומיה היא צורך אנושי בסיסי.  אצל פדארים, מצבים שבהם האוטונומיה נחווית כמאוימת או מוגבלת יכולים לעורר מצוקה משמעותית, ולכן השמירה עליה מקבלת חשיבות מיוחדת בתמיכה. אוטונומיה אינה זהה לעצמאות: אדם יכול להזדקק לעזרה, לליווי או לנוכחות של אדם אחר ועדיין להיות בעל השפעה ובחירה במה שקורה לו. תמיכה באוטונומיה אינה מסתכמת במתן בחירה בין כמה אפשרויות, אלא כוללת הקשבה אמיתית לעמדתו של האדם, שיתופו בהחלטות הנוגעות אליו, ומתן מקום למשא ומתן ולפתרונות שאינם נקבעים מראש עבורו.

קשר ואמון הם חלק משמעותי מהיכולת לשתף פעולה. כאשר האדם מרגיש שמקשיבים לו, מאמינים לחוויה שלו ומכבדים את הצרכים והרצונות שלו, נבנית בהדרגה מערכת יחסים שבה אפשר להתמודד יחד גם עם מצבים מורכבים. אמון נבנה גם דרך עקביות, כנות ושקיפות, עמידה בהבטחות, הימנעות ממניפולציה ונכונות להכיר בטעות ולהתנצל כאשר צריך.

 

התאמות

​

התאמות מאפשרות ליצור תנאים שמתחשבים בצרכים ובאופן שבו האדם מתמודד עם העולם סביבו. הן יכולות לכלול שינויים בסביבה, באופן

התקשורת, בשגרה, בדרישות ובציפיות, ולסייע בהפחתת עומס ובהגדלת האפשרות להשתתף בדרך שמתאימה לאדם. ההתאמות אינן קבועות או זהות עבור כולם, וחשוב לבחון מה מתאים לאדם המסוים ובתקופה המסוימת.

​

​​

לקריאה נוספת:

​

1. PDA Society UK. What helps? Guides https://www.pdasociety.org.uk/what-helps-guides/