התאמות בפדא

​

התאמות (Accommodations) הן שינויים שנועדו להתאים את הסביבה, התנאים וההתנהלות לצרכים של האדם, במקום לצפות ממנו להתאים את עצמו לסביבה שאינה מתאימה לו. הן מבוססות על ההכרה בשונות הנוירולוגית ועל ההבנה שאנשים שונים זקוקים לתנאים שונים כדי שהסביבה תהיה נגישה ומתאימה לצרכים שלהם.

​

התאמות יכולות לכלול שינויים בסביבה עצמה, בציפיות ובדרישות, בדרכי התקשורת ובאופן שבו אנחנו מגיבים ומתנהלים עם האדם. לפעמים התאמה היא שינוי מוחשי, ולפעמים היא דווקא שינוי באופן שבו אנחנו פונים, מציעים או מגיבים - ואפילו הבחירה שלא להגיב או לא להתעקש על דבר מסוים, כאשר הדבר עלול להגביר לחץ ועוררות.

 

עבור פדארים, התאמות הן חלק מרכזי בתמיכה. הן נועדו ליצור תנאים שמפחיתים ככל האפשר תחושת איום, הצפה ואובדן אוטונומיה, ומאפשרים למערכת העצבים להיות פחות דרוכה ויותר מווסתת. המטרה היא לספק תנאים של ביטחון - מעין קרקע יציבה שממנה, כאשר הדבר מתאפשר ובזמן הנכון להם, הם יכולים לגשת ליכולות שלהם, להשתתף, ללמוד, ליצור קשר ולפעול בעולם בדרכים שמתאימות להם.

התאמות רלוונטיות בכל גיל ובכל סביבת חיים - בבית, במסגרת החינוכית, בעבודה ובקהילה. הן אינן פרס, "הקלה" או ויתור, אלא הכרה בכך שאנשים שונים זקוקים לתנאים שונים כדי לאפשר להם להתנהל בחיי היום-יום, להתפתח ולצמוח.

​

אין רשימת התאמות אחת שמתאימה לכל הפדארים. הצרכים משתנים מאדם לאדם, ולעיתים גם אצל אותו אדם מתקופה לתקופה וממצב למצב. לכן חשוב להתייחס להתאמות בגמישות, להקשיב לאדם עצמו ככל האפשר, ולבחון מה מגביר אצלו תחושת איום ועלול לעורר תגובות הישרדותיות, ומה תומך בביטחון, בוויסות וביציבות.

​

התאמות בבית

​

התאמות בבית יכולות לבוא לידי ביטוי בדרכים רבות, ולעיתים הן נמצאות דווקא בפרטים הקטנים של חיי היום־יום. ההצעות שלפניכם הן רק חלק מהאפשרויות. כדאי להתבונן במה שיוצר עומס או מגביר את תחושת האיום, ולחשוב אילו שינויים בסביבה, בדרישות ובאופן ההתנהלות יכולים להקל ולתמוך בפדאר.

​​​

התאמת הדרישות

​

הפחתת דרישות היא אחת ההתאמות המשמעותיות עבור פדארים. היום־יום מלא בדרישות שאנחנו כמעט לא מבחינים בהן - לקום, להתלבש, לצחצח שיניים, לאכול, לצאת מהבית, לענות לשאלה או להפסיק פעילות ולעבור לאחרת - וההצטברות שלהן יכולה לדרוש משאבים רבים ולהגביר את תחושת הלחץ והאיום.

אפשר לבחון אילו דרישות באמת הכרחיות כרגע, אילו אפשר לדחות או להסיר ואילו ניתן לשנות. ברמה היום-יומית - זה יכול להיות לוותר על סידור החדר, לדחות מקלחת, לאפשר לאכול במקום אחר במקום להתעקש על ישיבה סביב השולחן, לצמצם תוכניות ביום עמוס או לעזור בפעולה שהפדאר יודע לעשות בעצמו. במקרים אחרים אפשר לפרק משימה, לעשות חלק ממנה יחד או למצוא דרך אחרת לעשות אותה.

המטרה אינה בהכרח להסיר את כל הדרישות, אלא להתאים את רמת הדרישות ליכולת ולמשאבים הזמינים לפדאר באותה תקופה. בתקופות שונות הוא עשוי להזדקק לרמות שונות של תמיכה והפחתת דרישות. 

​

תקשורת ושפה

​

גם הדרך שבה אנחנו מתקשרים יכולה להיות מותאמת. הוראות ישירות, שאלות רבות או ציפייה לתגובה מיידית יכולות להוסיף לתחושת האיום. עבור חלק מהפדארים, שימוש בשפה הצהרתית או פחות ישירה יכול להפחית לחץ.

 

אפשר גם:

• להעלות אפשרות בלי לצפות לתשובה מיידית.

• לתת זמן לעיבוד ולא לחזור שוב ושוב על אותה בקשה.

• להשתמש בתקשורת כתובה כאשר היא נוחה יותר.

• בזמן עוררות גבוהה לצמצם שאלות, הסברים ומילים.

• לבחור שלא לתקן, להתווכח או להגיב באותו רגע כאשר התגובה עצמה צפויה להגביר את העוררות.

​

חשוב לזכור שגם כשמשתמשים בשפה עקיפה אפשר לחוש באיום. המטרה אינה למצוא ניסוח מתוחכם יותר שיגרום לפדאר להיענות, אלא להתאים את התקשורת באופן שבאמת מפחית את האיום.

​

התאמת הסביבה החושית והפיזית

​

כדאי להתאים את הסביבה הביתית לצרכים החושיים ולדברים שמסייעים לפדאר להרגיש נוח ובטוח יותר. זו יכולה להיות האפשרות להשתמש באוזניות, להנמיך תאורה, להשתמש במיזוג כדי לווסת טמפרטורה, ללבוש בגדים מותאמים שמרגישים בהם בנוח, לאכול מזונות במרקמים שנוחים לו או להיות בחדר שקט כששאר הבית רועש.

גם האפשרות לסגת למרחב פרטי, להיות לבד או להפחית גירויים אינה חייבת להישמר רק לרגעים שבהם הפדאר כבר מוצף. התאמות כאלה יכולות לסייע בהפחתת המתח והעוררות עוד לפני שהם מצטברים, ובכך גם להפחית את הסיכוי למלטדאון.

​

התאמת זמנים, פעילויות ומעברים

​

גם הקצב של היום צריך להיות מותאם. ימים עמוסים, רצף של פעילויות ומעברים תכופים יכולים להעמיס מאוד. אפשר למשל:

• להשאיר יותר מרווח בין פעילויות.

• לצמצם את מספר הפעילויות, היציאות או המפגשים ביום.

• לאפשר זמן לבד והתאוששות אחרי בית הספר, מפגש חברתי או יציאה מהבית.

• לתת יותר זמן למעבר מפעילות אחת לאחרת.

• להכין מראש לשינוי אצל אלו שהידיעה המוקדמת מסייעת להם. עבור חלק מהפדארים ידיעה מראש מה עומד לקרות מפחיתה חוסר ודאות, ואחרים עלולים לחוות את התכנון המוקדם עצמו כמאיים. גם כאן ההתאמה היא למה שמסייע לאדם המסוים.

 

לשנות את התפיסה לגבי עצמאות - ולהתאים את התמיכה לילד

​

כהורים לפדארים, לעיתים נדרש מאיתנו שינוי תפיסתי לגבי מה ילד "אמור" כבר לעשות בעצמו ומה נחשב מקובל בגיל מסוים. במקום למדוד את הילד לפי ציפיות ונורמות חברתיות, אפשר להתבונן במה שהוא זקוק לו בפועל ולהתאים את העזרה לצרכים שלו.

למשל, יש ילדים שגם בגיל מבוגר יותר זקוקים להורה שישן לצידם כדי להרגיש בטוחים ולהתַווסת, אחרים נעזרים בהורה ברחצה, בהתלבשות או בפעולות יום־יומיות נוספות. מידת העזרה יכולה להשתנות גם מיום ליום ומתקופה לתקופה. המטרה אינה להגיע לעצמאות בכל מחיר, אלא לאפשר לילד את התמיכה שהוא זקוק לה בזמן ובאופן שמתאימים לו.

מתן עזרה אינו עומד בסתירה לאוטונומיה - ולעיתים דווקא האפשרות לקבל את העזרה הנדרשת מאפשרת לשמור עליה.

​

לתת מקום לתחומי עניין ולפעילויות מווסתות

​

התאמת הסביבה אינה עוסקת רק בהפחתת מה שמכביד, אלא גם ביצירת מקום לדברים שממלאים אותנו. עבור פדארים רבים, עיסוק בתחום עניין או בפעילות שמתאימה להם יכול להיות מקור משמעותי להנאה, לוויסות ולאנרגיה. חשוב לפנות מקום לפעילויות שמעוררות הנאה ומוטיבציה ומערבות את מערכת התגמול במוח, שבה לדופמין תפקיד מרכזי. כאשר חלקים רבים ביום דורשים משאבים, הזמן שמוקדש לדברים שאנחנו בוחרים בהם, נהנים מהם ושוקעים בהם יכול לסייע בהתאוששות ובמילוי מחדש של ה"סוללה".

​

כדאי:

• לאפשר זמן משמעותי לעיסוק בתחומי עניין.

• להשתדל שלא לקטוע פעילות ששקועים בה כאשר אין בכך צורך.

• לאפשר תקופות של עיסוק אינטנסיבי בתחום עניין.

• לתת מקום לפעילויות שהילד מוצא אותן מווסתות גם אם מבחוץ הן אינן נראות "פרודוקטיביות".

• לגלות עניין בתחום העניין של הילד ככל שהוא מאפשר זאת, ואף להיות לצידו ולקחת חלק בפעילות כחלק מוויסות משותף, שהוא מאוד חשוב אצל פדארים.

• להימנע ככל האפשר מהפיכת תחומי עניין ופעילויות מווסתות לפרס שמותנה במילוי דרישה.

 

בתקופות של עומס ושחיקה

​

ההתאמות שכל אדם זקוק להן אינן קבועות. בתקופות של עומס משמעותי או שחיקה, דברים שבדרך כלל נמצאים בתוך היכולת של האדם יכולים להפוך לקשים מאוד ואף בלתי אפשריים. בתקופות כאלה ייתכן שיהיה צורך להרחיב את ההתאמות באופן משמעותי - להפחית עוד יותר דרישות וציפיות, לצמצם עד כמה שניתן פעילויות ומעברים, לאפשר הרבה יותר מנוחה וזמן לעיסוקים שמווסתים ומיטיבים, ואף לסייע בפעולות בסיסיות שבעבר האדם היה מסוגל לבצע בעצמו.

הצורך ביותר תמיכה בתקופה כזו אינו בהכרח נסיגה. ההתאמות יכולות לספק את התנאים והמרחב הדרושים להתאוששות, ובהמשך ניתן לשנות אותן שוב בהתאם לצרכים וליכולת באותה תקופה.

 

התאמות בבית הספר

​

בעמוד אתגרים במסגרות החינוך הרחבנו על הקשיים שילדים ומתבגרים יכולים לחוות במערכת החינוך. מסגרות חינוכיות הן על פי רוב מסגרות היררכיות, הכוללות לאורך היום דרישות רבות, ציפיות, לוחות זמנים וכללים, מעברים, לצד עומסים לימודיים, חברתיים וחושיים ולרוב מעט מאוד אוטונומיה. בפרק זה נתמקד בהתאמות שניתן להציע כדי להפוך את הסביבה החינוכית לנגישה ומתאימה יותר לצרכים של הפדאר.

ככל האפשר, כדאי לחשוב על ההתאמות ולהיערך אליהן כבר לפני תחילת שנת הלימודים או לפני שמתחילים לבקר במסגרת, ולא להמתין להופעת מצוקה משמעותית. אפשר לחשוב מראש יחד עם הילד, המשפחה והצוות על הקשיים הצפויים, על הדברים שעזרו בעבר ועל האפשרויות שיכולות להפחית עומס ותחושת איום ולשמור ככל האפשר על אוטונומיה. התאמות שנבנות מראש יכולות גם למנוע מצב שבו הילד נדרש קודם להראות עד כמה קשה לו כדי לקבל את התמיכה שלה הוא זקוק.

 

לצורך מתן ההתאמות, פעמים רבות הצוות החינוכי יצטרך לצאת מהמסגרות המקובלות ולחשוב בגמישות וביצירתיות. פתרון שמתאים לפדאר אחד לא בהכרח יתאים לאחר, ולעיתים דווקא פתרון לא שגרתי כמו יום קצר יותר, כניסה בדרך אחרת, אפשרות ללמוד מחוץ לכיתה, גמישות סביב מטלות או מקום קבוע שאפשר לסגת אליו, הוא שמאפשר לו להרגיש שהמסגרת יכולה להיות מקום שהוא מסוגל להגיע אליו.

בניית היסודות האלה מלכתחילה יכולה ליצור תחושת ביטחון רבה יותר ולפתוח אפשרות להשתתפות במסגרת, גם אם באופן חלקי או שונה מהמקובל. עם זאת, גם התאמות טובות ומדויקות אינן מבטיחות שהילד יהיה מסוגל להגיע לבית הספר או להישאר בו. מטרת ההתאמות אינה להבטיח נוכחות, אלא ליצור ככל האפשר תנאים שיאפשרו לו להרגיש בטוח יותר ולגשת למסגרת וללמידה בהתאם ליכולת שלו.

​

יום הלימודים והנוכחות

​

עבור חלק מהפדארים, עצם הניסיון לעמוד ביום לימודים מלא עלול לדרוש משאבים רבים עד כדי קושי להגיע למסגרת באופן יציב. אפשר להתאים לא רק את מה שקורה בתוך בית הספר, אלא גם את עצם הנוכחות בו ואת מבנה היום. האפשרות ליישם חלק מההתאמות תלויה גם במידת הגמישות של המסגרת ובנהלים הקיימים, ובמקרים מסוימים עשויה להידרש אסמכתא רפואית מתאימה.

​

אפשר למשל:

• לקצר את יום הלימודים או להגיע רק בחלק מימי השבוע.

• להתחיל ביום לימודים קצר, ובהמשך להאריך את השהות במסגרת בהדרגה ובהתאם ליכולת ולצרכים של הילד, מבלי לקבוע מראש שהמטרה היא בהכרח להגיע ליום לימודים מלא.

• לאפשר גמישות בשעת ההגעה והיציאה, כולל הגעה לאחר העומס של תחילת היום.

• לבנות מערכת אישית שמתעדפת שיעורים, פעילויות או זמנים שבהם קל יותר להיות במסגרת.

• לאפשר יציאה מוקדמת או הפסקה מיום הלימודים כאשר קשה במיוחד.

• לאפשר להורה או למבוגר מוכר להיכנס יחד עם הילד ולשהות איתו במרחב בית הספר בתחילת היום, למשך הזמן הנדרש. לחלופין, אפשר לתאם שאיש צוות שהילד מכיר ומרגיש בטוח איתו יקבל אותו בכניסה וילווה אותו בתחילת היום.

• לאפשר לילד להגיע למסגרת מבלי שההגעה תחייב כניסה מיידית לכיתה או השתתפות בלמידה. לעיתים אפשר להתחיל משהייה עם אדם בטוח, בחדר שקט או בפעילות שהילד בוחר בה, ולהתקרב בהדרגה לחלקים נוספים של יום הלימודים, אם וכאשר הדבר מתאפשר.

• לאפשר גמישות סביב השתתפות בטקסים, טיולים, שיעורי ספורט או פעילויות בית ספריות אחרות באמצעות השתתפות בחלק מהפעילות, צפייה מהצד, בחירת דרך אחרת להשתתף או לא להשתתף כלל.

​​

מרחב ואדם בטוחים

​

בתוך מערכת גדולה ומשתנה, האפשרות להגיע למקום ולאדם שמרגישים בטוחים ומוכרים יכולה לספק נקודת עוגן משמעותית.

​

אפשר:

• לקבוע מראש חדר שקט, ספרייה או פינה אחרת שאליה הילד יכול להגיע כאשר הוא זקוק לכך.

• לאפשר יציאה מהכיתה בלי צורך להסביר באותו רגע או לקבל אישור בכל פעם מחדש.

• לאפשר שהייה במרחב השקט והבטוח למשך הזמן הנדרש וחזרה לכיתה כאשר הדבר מתאפשר.

• לזהות איש צוות קבוע שהילד מכיר ומרגיש בטוח איתו ושמכיר היטב את ההתאמות שלו.

• לקבוע מפגש קצר עם אותו אדם בתחילת היום או להיעזר בו במעברים קשים.

• לאפשר לילד לפנות אליו באמצעות הודעה או כתיבה במקום בשיחה פנים אל פנים.

• להיעזר באותו איש צוות גם לתיווך ההתאמות לשאר הצוות, כך שהילד לא יצטרך להסביר ולהצדיק את צרכיו שוב ושוב.

• לאפשר יצירת קשר עם ההורה או סיום של יום הלימודים כאשר הילד הגיע לקצה היכולת.

 

תקשורת

​

הדרך שבה מציגים הוראה, בקשה או משימה יכולה להשפיע על היכולת לגשת אליהן.

אפשר להשתמש בשפה פחות ישירה או בשפה הצהרתית, להציע אפשרויות, לתת זמן לעיבוד ולהימנע ככל האפשר מרצף של הוראות ושאלות.

​

אפשר גם:

• לתת הוראות או מידע בכתב במקום לדרוש תגובה בעל פה.

• לא לדרוש תשובה מיידית לשאלה.

• להציע משימה ולהשאיר זמן לפני שחוזרים אליה.

• לאפשר לילד לתקשר באמצעות כתיבה, הודעה או דרך אחרת כאשר דיבור קשה באותו רגע.

• לצמצם דיבור, שאלות והסברים כאשר הילד נמצא בעוררות גבוהה.

 

למידה והערכה

​​

הילד לא בהכרח צריך ללמוד או להראות ידע באותה דרך שבה עושים זאת שאר תלמידי הכיתה. אפשר להתאים את כמות העבודה, את דרך הביצוע, את המקום שבו לומדים ואת הדרך שבה נבדק הידע.

​

אפשר:

• להפחית את מספר התרגילים או המטלות כאשר ניתן להראות הבנה גם בפחות.

• לוותר על העתקה מהלוח ולספק חומר מודפס או דיגיטלי.

• לאפשר עבודה במחשב במקום כתיבה ביד.

• לאפשר עבודה לבד במקום עבודה בקבוצה.

• לאפשר ביצוע מטלה מחוץ לכיתה או במרחב אחר.

• לאפשר דרכים שונות להיות בשיעור - למשל לעמוד, לנוע, לצייר בזמן שמקשיבים או לשבת במקום אחר, כאשר הדבר מסייע.

• לשלב תחומי עניין בתוך הלמידה.

• לצמצם או לוותר על שיעורי בית כאשר יום הלימודים עצמו כבר דורש משאבים רבים.

• לאפשר מבחן בחדר שקט, יותר זמן, הפסקות במהלך הבחינה או חלוקה שלה למספר חלקים.

• לאפשר להראות ידע בדרך אחרת: עבודה, פרויקט, הצגה בעל פה, הקלטה או דרך אחרת שמתאימה לילד.

 

המטרה היא לאפשר לילד להראות מה הוא יודע, בלי שדרישות נלוות כמו זמן, כתיבה, סביבה רועשת או צורת מענה מסוימת יהפכו למחסום בפני היכולת עצמה.

 

הסביבה החושית, המעברים וההפסקות

​

כיתה ומרחבים בית־ספריים יכולים להיות עמוסים מאוד מבחינה חושית, וגם המעברים וההפסקות יכולים להוסיף עומס רב לאורך היום.

​

אפשר:

• להשתמש באוזניות או באמצעי ויסות אחרים.

• לבחור מקום ישיבה מתאים.

• להפחית תאורה כאשר הדבר אפשרי.

• לאפשר גמישות סביב תלבושת אחידה, נעליים או פריטי לבוש שיוצרים קושי חושי.

• לצאת מהשיעור כמה דקות לפני כולם כדי להימנע ממסדרון רועש.

• להיכנס לכיתה לאחר שהעומס במסדרון פוחת.

• לתת יותר זמן למעבר בין פעילויות או להיעזר בליווי של אדם מוכר.

• לאפשר להעביר את ההפסקה בספרייה, בחדר שקט, עם אדם מוכר או בפעילות שהילד בוחר בה, במקום לחייב יציאה לחצר.

 

גם הפסקה אינה בהכרח זמן מנוחה. עבור פדאר - כשהחצר רועשת, צפופה או דורשת התמודדות חברתית רבה, דווקא האפשרות שלא לצאת אליה יכולה להיות ההתאמה שמאפשרת מנוחה אמיתית.

חשוב ליצור במהלך היום אפשרויות למנוחה ולוויסות עוד לפני שהקושי מצטבר ומגיע לכדי הצפה. עבור חלק מהפדארים, זמן עם מסך ואוזניות, שהייה לבד, עיסוק בתחום עניין או פעילות אחרת שמיטיבה איתם יכולים לסייע בהתאוששות ולאפשר להם להמשיך את היום. לכן כדאי לראות בפעילויות האלה חלק מההתאמות הזמינות לפדאר, ולא פרס שמותנה בהשלמת מטלות.

​

​יצירת סביבה תומכת עבור פדארים בבית הספר - סדרת הרצאות ומצגות

מאת: יעל ארבל

לצפייה

​

​​​​​​​​​​​​התאמות בחיים הבוגרים

​

התאמות חשובות לא פחות עבור פדארים מבוגרים. עבור רבים, ההבנה של השונות הנוירולוגית שלהם מגיעה רק בגיל מאוחר, לאחר שנים שבהן ניסו למצוא את מקומם בתוך סביבות, מערכות וציפיות שלא בהכרח התאימו לצרכים שלהם.

​

עבור פדארים אוטיסטים, לכך יכולה להצטרף חוויה ארוכת שנים של מיסוך וניסיון להתאים את עצמם לציפיות הסביבה. כאשר אדם חווה שוב ושוב פער בין מה ש"מצופה" ממנו לבין מה שהוא מסוגל לעשות או לשאת, מבלי שיש לו הסבר לפער הזה, יכולות להתפתח תחושות של זרות, חוסר שייכות או מחשבה שמשהו בו אינו "מספיק טוב". כל אלו עלולים לגבות מחיר משמעותי ולתרום לשחיקה ולמצוקה נפשית. חוויות חוזרות של מיסוך, חוסר הבנה, דחייה והיעדר התאמות יכולות גם להיחוות כטראומטיות ולהצטבר לאורך השנים.

​

ההכרה בשונות ובצורך בהתאמות מאפשרת להתחיל לזהות מה מכביד על מערכת העצבים, מה מגביר דריכות ותחושת איום, ומה ניתן לשנות כדי ליצור תנאים מתאימים יותר. בבגרות, חלק מההתאמות יכולות להינתן על ידי הסביבה, למשל במקום העבודה או בלימודים, ואחרות הן התאמות שהאדם יכול ליצור בעצמו בחיי היום־יום - בבית, בקשרים, באופן שבו הוא מנהל את זמנו ובבחירות שהוא עושה לגבי מה מתאים לו ומה גובה ממנו מחיר גבוה מדי.

​

דוגמאות להתאמות:

​

• להתאים את העבודה לצרכים ככל האפשר: עבודה מהבית, שעות גמישות, התאמת היקף העבודה או סביבת עבודה שקטה יותר, גמישות באופן ובסדר ביצוע המשימות, צמצום פגישות שאינן הכרחיות ובהירות רבה יותר לגבי משימות וציפיות.

• להעדיף תקשורת כתובה על פני שיחות טלפון או פגישות כאשר היא נוחה יותר, ולאפשר זמן לעיבוד לפני מתן תשובה או קבלת החלטה.

• להתאים את הסביבה החושית: למשל באמצעות אוזניות, תאורה נוחה, בגדים נוחים או בחירת שעות ומקומות שקטים יותר.

• ללמוד לזהות כמה משאבים זמינים לנו ולהביא זאת בחשבון בתכנון היום והשבוע. אם פעילות, מפגש חברתי או מחויבות צפויים לדרוש יותר ממה שיש לנו כרגע, אפשר לצמצם, לדחות או לבחור לוותר עליהם.

• להביא בחשבון גם את זמן ההתאוששות שפעילויות דורשות. יום עבודה, מפגש חברתי, אירוע משפחתי או יציאה מהבית יכולים להמשיך לגבות אנרגיה גם לאחר שהסתיימו, ולכן כדאי להשאיר אחריהם מרחב למנוחה ולא למלא מיד את הזמן במחויבויות נוספות.

• להיעזר בעזרה חיצונית כאשר הדבר מתאפשר, למשל בייביסיטר, שירותי ניקיון, משלוחי קניות או עזרה בסידורים ובבירוקרטיה, וכך להפחית את מספר הדרישות שהאדם נדרש להתמודד איתן בעצמו.

• לפנות זמן לתחומי עניין ולפעילויות שמווסתות ומיטיבות.

• לאפשר לעצמנו לעשות דברים בדרך אחרת מהמקובל כאשר הדרך הזו מתאימה יותר לצרכים שלנו.

 

התאמות מאפשרות להפחית גורמי סטרס שאינם הכרחיים, לשמור על המשאבים שלנו ולפנות יותר מקום לדברים שחשובים ומשמעותיים עבורנו. הן מאפשרות לנו לבנות את חיי היום־יום מתוך הבנה טובה יותר של הצרכים והיכולות שלנו.